יהדות תימן בצל האיסלם

במשך כ-500 שנה חיו יהודי תימן,תחת שלטון מתחלף,של אימאמים,חליפים,וכליפים למיניהם,נאלצו לשלם מיסים גבוהים,ולחיות תחת גזירות רבות וקשות.
ב-1165 עלה המלך,עבד אל-נבי לשלטון. הוא גזר על היהודים להתאסלם,וכנראה היו מעטים שלא עמדו בלחץ. ב-1173,ראש קהילת יהודי תימן,רבי יעקב פיומי,כתב מכתב לרמב"ם שישנם כבר יהודים המהרהרים,אם להמשיך לסבול בשל אמונתם. הרמב"ם שנחרד מהעניין, שלח לרבי יעקב פיומי איגרת חיזוק ועידוד ליהודי תימן, הידועה בשם "איגרת תימן". בשנת 1174 נכבשה תימן ע"י אחיו של צאלח אדין,ואז בעזרת הרמב"ם בוטלה הגזרה.
בשנת 1545 כשנכבשה תימן ע"י העותמאנים, הוקל מעט ליהדות תימן, אבל ב-1618 הוחזרה הגזירה. מסופר על בני-משפחת משתא, מאבותיו של שלום שבזי,שנולד בשנת 1619, שלמרות שנכלאו ועונו לא המירו את דתם, שוחררו לאחר שנה, שילמו כופר רב וגורשו מצנעא דרומה.
בשנת 1635 חזר השלטון שוב לידי הערבים,ובתקופת שלטונו של איסמעיל אלמהדי, ב-1666 הגיעה לתימן השמועה, על המשיח שבתאי צבי וכי הגיעה שעת הגאולה. יהודי צנעא ברוב תמימותם וכיסופיהם לארץ ישראל, מיהרו למכור את כל רכושם, התלבשו בבגדים נאים וחבשו מצנפות מהודרות.הם עלו לארמון התריסו בפני יושביו,שהסתיימה מלכותם וכי הגיעה שעת הגאולה. איסמעיל אלמהדי נתן הוראה,לעצור את ראשי העדה ואת ר' שלמה הנגיד,החשוד כמפיץ בשורת הגאולה, העמידוהו בכיכר העיר,בפני כל בני הקהילה שאולצו לבא לחזות. אנשי אלמהדי הציעו לר' שלמה,להציל את נפשו,בקבלת דת האסלאם. הנגיד דחה את הצעתם בשאת נפש, ומיד נערף ראשו לעיני כל הקהילה, הורידו את בגדיו וגררו את גופו הערום בחוצות העיר,ובראשו שיחקו כבכדור. גופתו נמסרה לקהילה לקבורה,אך ראשו נשאר תלוי במשך שלושה ימים. ורק לאחר שנפדה בכסף רב,נמסר הראש לקבורה עם גופו.
שאר ראשי הקהילה נכלאו, עונו והוגלו בשנת 1669 לאי כמראן בים סוף. צפונית לעיר הנמל חודידה,ובני הקהילה נכלאו במבצר. כעבור שנה הוחזרו הגולים ובני הקהילה שוחררו, לאחר מכן נגזרה "גזירת העטרות": איסור ללבוש בגדים נאים, ואיסור ללכת עם כיסוי ראש.לאחר מכן הותר לשים רק כיסוי ראש פשוט.
על זה כתב הר' שלום שבזי בשירו: "מהתל עלי דתי, בוזה לתורתי, והסיר עטרתי".
שבתאי צבי התגלה לבסוף כמשיח שקר והתאסלם למען הצלת חייו.
יהודי צנעא לא הספיקו להתאושש, וכבר נחתה על יהדות תימן הצרה הגדולה מכולם, והיא גלות מוזע.
כאשר בשנת 1676 עלה לשלטון, אחמד אבן חסן אלמהדי שונא ישראל. בגלל קנאותו
הדתית,טענתו להכשלת מוסלמים ע"י היהודים,לשתיית יין-האסורה לפי האסלאם. יש האומרים שגם ניאופה של בתו עם יהודי, והוצאת שניהם להורג. כל אלה גרמו להרס בתי כנסת,שריפת ספרי קודש,ולגזירה להתאסלם,או לעזוב את הארץ.כפשרה הם הוגלו למוזע,בדרום תימן בשפלת תהאמה,מקום צחיח עם חיות רעות ומחלות קשות.
האגדה מספרת שיהודי העיר חפאש,כאשר הגיעה אליהם שמועת השמד והגלות.נאספו כולם כאיש אחד,על צוק מעל הנהר,עם ספרי תורה ואמרו: "מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע עלבוננו" ומסרו את נפשם על קידוש השם,בכך שקפצו לתוך מי הנהר.
גלות מוזע נמשכה כשנתיים 1679-1681,אשר במהלכה בגלל רעב כבד ומחלות קשות. כמעט וחוסלה יהדות תימן,מתו כשני שלישים מיהדות תימן כולה.
עם מותו של אחמד אלמהדי,ב-1681 בוטלה הגזרה,ושארית הפליטה שבו לבתיהם.
אף על פי שרכושם נתפס על ידי הערבים הצליחה יהדות תימן, לבנות מחדש את חייה, הדתיים,הרוחניים והחומריים. ר' שלום שבזי שחווה על בשרו את ייסורי הגלות, מביע את סבלו של העם, בשיריו: "מהמון קמי שחתי" ו "לולי השם עזרני".
בגלות זו היה גם מנחם מנגם, שהוא מייסד השושלת, של "בני רצון ובני עמרם". עד- 1776, היה שקט יחסי ליהדות תימן. אבל ב-1776 עם עלייתו לשלטון, של האימאם אלמנצור עלי,הוא חידש מיד את "גזירת היתומים".
היהודים ניסו בכל דרך,למנוע את לקיחת היתומים ואיסלומם. אם ע"י הברחתם לכפרים רחוקים או ע"י נשואים בין קטינים, או נערות עם בוגרים. ועם כל זאת היו מקרים, של איסלום ילדים. במקרים של הברחת ילדים,היה סיכון נפשות וקבלת עונש כבד.
ב-1818 בערב פסח,נעשו פרעות ביהודי צנעא.השבט בכיל שמרד במלך אלמהדי נכנס לרובע היהודי,בידיעה שהיהודים לבושים, עם מיטב בגדיהם ותכשיטיהם, פלשו אל בתי היהודים,שדדו ובזזו מכל הבא ליד.בעוד המלך משקיף מהצד,ולא יוצא לעזרת היהודים, מפחד הפורעים. תוך כדי התנגדות לפורעים,נהרגו 10 יהודים והשאר נסו על נפשם.
גם שנת 1863,הייתה קשה ליהודי צנעא,כאשר מוחסן אלשהרי,ניסה לתפוס את השלטון בכוח,מידי האימאם אלהדי. הוא ביקש משלושת בני-ר' סלימאן אלשיך שהיו צורפים והכינו מטבעות כסף, בדמות כל אימאם שהיה בצנעא,להכין לו מטבעות בדמותו. מפחד נקמתו של האימאם אלהדי,שהיה עוד בשלטון. הם אמרו למוחסן אלשהרי: "אנו עבדיך וכאשר תשב על כיסא מלכותך נעשה כרצונך". כאשר בא היום שמוחסן אלשהרי עלה לשלטון,הוא החליט לנקום באחים אלשיך. בכך שהאשים את האחים, שזייפו את הרכב מטבעות הכסף, כי יש בהם סיגים, וטען שהמעילה היא בסך 18.000 שקלי כסף, למרות שכל רכושם הגיע רק לסך 5.000 היות ולא יכלו לשלם, הושיב אותם בכלא,וגזר עליהם להמיר את דתם או למות. מיד הם ענו בפה אחד: אנו מעדיפים, "את מות הגוויה למען חיי נצח של הנפש".הם חיזקו ועודדו אחד את השני ואמרו: "זה היום להעריץ ולהקדיש קדוש ישראל".
הוציאו אותם לכיכר העיר ולעיני כל הקהילה,הונפה החרב על ראשו של האח הגדול אבל לפני שנערף ראשו הספיק לומר,את הפסוק מתהילים באזני הקהילה:"אעלה בתמר אחזה בסנסניו". אז ירדה החרב וערפה את ראשו.זעקו האחים זעקה גדולה ואמרו: "מהרו עשו לנו כמוהו,גם במותנו לא נפרד".קמה בהלה גדולה,ומפחד לא יכלו להוציאם להורג.החזירום לכלא עד שישולם עבורם כופר נפש רב מאד.
רבים מיהודי צנעא נמלטו מפחד, ומאי יכולת לשלם את הכופר. ולאור הפסוק שאמר לפני מותו,הרומז על הגאולה. ציפו כולם לשנת תרמ"ב, (בשינוי האותיות של בתמר).
בשנת 1872 נכבשה שוב,תימן ע"י העותמאנים, הפיתוח הטכנולוגי- טלגרף,דואר, ודרכים פתוחות,הקל על קשרי יהדות תימן,עם שאר קהילות ישראל.
תחילה סירבו הטורקים, ששלטו גם בארץ ישראל, ליציאה של יהודים את תימן. אבל בסוף 1881 שנת תרמ"ב, החלה העלייה ההמונית הראשונה, שנקראה "אעלה בתמר". המציינת את תחילת סיום גלות יהדות תימן,שהסתיימה עם אחרוני העולים בשנת 1956.
העלייה הראשונה של יהדות תימן, הקדימה בכמה חודשים, את העלייה הראשונה של
יהדות אירופה שנקראה "ביל'ו".
בשנת 1892 החל בצפון תימן מרד בטורקים, וב 1905 אלמותכל יחיא כבש את צנעא.
בסיום מלחמת עולם ה-1, כאשר התפרקה האימפריה העותמאנית. היה לאימאם יחיא, שליטה מלאה על תימן. הוא החליט להחזיר לתוקף את "גזירות עומר",שעיקרם השפלת היהודים: איסור נשיאת נשק,איסור רכיבה על סוס או פרד, רק על חמור, איסור מכירת יין למוסלמי וניסיון לגיורו, איסור בניית בתי כנסת, וכהנה וכהנה, למרות הכול העלייה לא פסקה.
בשנת 1947 עם החלטת או"ם, על הקמת מדינת ישראל,החלו בתימן פרעות ביהודים. בשנת 1948 נרצח האימאם יחיא ע"י בני עמו.
עם הקמת מדינת ישראל, הממשלה מחשש להתגברות הפרעות, החלה בהצלת יהדות תימן , ע"י העלאתם ארצה במבצע "על כנפי נשרים", שנקרא גם "מרבד הקסמים".
יהדות תימן במשך כל הדורות, התפללה לגאולה הזאת, והייתה מלאה כיסופים לעליה לארץ הקודש. הדבר מתבטא בשירים הידועים: "אהבת הדסה" "קריה יפהפיה" ועוד.