תימני כנרת

ב-1910 כ-70 משפחות מכפר שעובה ליד תעיז,מכרו את רכושם,ארזו את מיטלטליהם ועלו לארץ הקודש.מתוך כיסופים,שליחות ואמונה בבניית הארץ "ארץ זבת חלב ודבש" אבל המציאות המרה, טופחת על פניהם, הדבש לא נמצא והעוקץ התגלה במהרה.
לאחר שהגיעו ליפו והועברו לחיפה,נמצאה להם עבודה אצל איכרי חדרה.הם הועסקו בתנאים מחפירים, ישנו בסוכות ולולים, עבדו קשה מבוקר עד ערב. והיחס אליהם היה מאד מתנשא-כאל עבדים.הייתה תמותה רבה,אבל רוחם לא נשברה.
ב- 1912 הוצע להם להתיישב, לחוף הכנרת ליד שפך הירדן.מתוך אותה קבוצת העולים חלק הצטרפו למקומות שונים בארץ.וקבוצה בהנהגתו של מורי דוד אלשריעה לקחה על עצמה את המשימה,ופנו אל הכנרת. כאשר הגיעו ליבניאל כמה משפחות ירדו להתיישב במקום.מורי דוד ועוד כ-14 משפחות,התיישבו לחוף הכנרת.
עד לבניית בקתות מטיט,גרו בבית המוטור,בצפיפות רבה בחדר אחד גדול ושני חדרים קטנים,בליווי רעש המוטור.חרף המחלות והקשיים הרבים,הם שמרו על חיי דת ועבודה. ייבשו ביצות,נטעו איקליפטוסים,הקימו משק חי וצומח,והחלו ליהנות מפרי עמלם.
המחלות והתנאים הקשים,גרמו לתמותה רבה,על כן הגישו בקשה לצרף עוד משפחות וזאת גם בשל חוסר האפשרות, להקים מניין בבית הכנסת. אבל בקשתם נענתה בשלילה מוחלטת .כל האמצעים היו כשרים כגון: מניעת מים, התנגדות להשלמת מבני הדיור,ואי הגנה מפני שודדים-ערביי הסביבה. וכל זאת למה? קבוצת כנרת שקמה ב 1913,למרות שמספרם היה קטן ממספר העולים,נפשם חשקה בקרקע,והם הרי אדוני הארץ. הם עשו את הכל כדי להרחיק את התימנים, "לא לגרשם חס וחלילה".הם אפילו הצליחו להעביר החלטה בוועדת בדיקה,שקמה לצורך העניין,להעביר אותם מהמקום. לתימנים שחוסר האפשרות להקים מניין היה בנפשם,היה זה הקש ששבר את גב הגמל באופן סופי. רוחם נשברה והם נאלצו לצאת ל"גלות בשנית".אבל הפעם בתוך ארצם ובידי בני עמם, שהיו חסרי רגש לאהוב,ולהכיר את השונה ולהוקירו. "אהבתם לתימנים הייתה כה גדולה"
שבהתחלה אפילו המתים,נידחו על ידם, לחלקת קבר צדדית נפרדת.
הרי לאהוב זה רגש מולד,כנראה זה לא הוטבע אצלם בלידה,ונשפך החוצה עם המים
גם המלה הלועזית היפה אינטגרציה,נשארה עדיין בחו"ל,ולא קיבלה סרטיפיקט עליה מתוך האפשרויות שנתנו לקבוצה,הם בחרו את אזור רחובות,והקימו את המושב התימני הראשון בארץ. על אדמות הכפר הערבי זרנוגה,שנתרמו ע"י ד"ר אלכסנדר מרמורק. שהיה עוזרו של הרצל,על כן המושב נקרא על שמו: כפר-מרמורק.

לאחר שהסתיימה בניית הבתים ב-1929,עברו תימני כנרת לכפר-מרמורק. באמצע שנת 1933, עלו מתימן כ-70 משפחות והתיישבו בכפר. ביניהם היו משפחות "בני-עמרם ובני-רצון" בשנת 1958 סופח הכפר לעיר רחובות כשכונת מרמורק