יהדות תימן בצפון חצי האי ערב

לפי המסורת יהודי תימן,מיוחסים לשבט יהודה. היהודים הגיעו לחצי האי ערב,לאחר חורבן בית ראשון,שנת 586 לפני הספירה. וגם לאחר חורבן בית שני,שנת 70 לספירה
לאורך כל תקופת הגלות, שמרו בדבקות רבה על אמונתם. כבר אז נקראו עם הספר היות והאמינו באל אחד,בעוד שהערבים היו עובדי אלילים.
היהודים עסקו בסחר עם הודו פרס,וביזנטיה (טורקיה). הם עסקו גם בצורפות,אריגה וחקלאות.
בתקופת ממלכת חמייר במאה הראשונה לפנ"הס ועד 525 לספירה, היהודים נחשבו כבני מעמד עליון. המלך האחרון בממלכת חמייר,היה יוסוף דו' נואס.יש הסוברים שהתגייר עם בני עמו. לאחר מותו בשנת 525,עם כיבוש הממלכה על ידי החבשים הנוצרים,הסתיימה תקופת הזוהר של יהדות תימן. מאז ועד סיום הגלות,קיבלו מעמד של בני חסות,ובשל היותם במעמד בני חסות,היו נתונים לחסדיו של השליט. בכל פעם שקם שליט חדש היהודים היו הראשונים לסבול מנחת זרועו. הם נאלצו לשלם מס גולגולת,(פרוטקשיין) ורק לעיתים רחוקות,הוטב להם.
בשנת 575 לספירה,הובסו החבשים בידי הפרסים. אז נוצר הקשר הראשון,בין יהדות תימן לבין יהדות בבל.
בשנת 610 החל מוחמד בהפצת דת האסלאם,שגם היא מטיפה לאמונה באל אחד,בקרב
השבטים שהיו עובדי אלילים, בצפון חצי האי ערב. הוא קיווה לשכנע גם את היהודים לקבל את דתו,לאחר שלא הצליח בכך,עבר לכוח הזרוע. בצפון היו שלשה שבטים של יהודים: קינוקע, קוריט'ה, ונצ'יר, שהיו ממייסדי העיר יתריב (מדינה של היום).
עקב התפצלות תמיכת היהודים,במלחמה שהייתה בין שני שבטים ערבים שהיו יריבים
והיו עוסקים בשוד,נוצר קרע עמוק בין היהודים,שהגיע לידי טבח בבני שבט קינוקע, בידי אחיהם בני קוריט'ה ובני נצ'יר.היחלשות היהודים נוצלה על ידי השבטים הערבים, שקיבלו את תמיכת היהודים,והם תפסו את השלטון בעיר יתריב.
ועל זה כתב המשורר מבני נצ'יר או קוריט'ה "נדדה שנתי מפשע בני-עמי" "לו שמעו בני-עמי לא היו שודדים" "המה הלכו אחרי אנשי בלייעל".
מוחמד הבין וניצל את המצב,ששרר בין שבטי היהודים.בשנת 624 הצליח להכניע את יהודי קינוקע,רובם הושמדו ושארית הפליטה,גורשה לאדרעי(ירדן היום).וכנראה במשך הדורות הם נטמעו בין אנשי המקום. בשנת 625 הצליח מוחמד להכניע את יהודי נצ'יר, ואת הנותרים גירש לאזור חייבר. לאחר שיריבו הגדול של מוחמד,אבו סופיאן ממכה, נלחם בו בעזרת יהודי קוריט'ה,נכשל ונסוג למכה חזרה. הכניע מוחמד בשנת 626 את יהודי קוריט'ה,הם ביקשו שינהג בהם כמו שנהג בשבט נצ'יר,לגרשם לאזור חייבר.
מוחמד סירב ונתן להם את האפשרות,להתאסלם או למות. למעט השלושה שהתאסלמו והצילו את נפשם,כולם סירבו ומסרו את נפשם על קדושת השם. אפילו האחד שקיבל חנינה,בזכות העובדה שהציל נפש של מוסלמי,ביקש למות עם בני עמו. כ-750 בני שבט
קוריט'ה מסרו את נפשם על קידוש השם.
ועל זה כתב שאול טשרניחובסקי,בשירו: "האחרון לבני קוריט'ה"
בשנת 628 הכניע מוחמד, את יהודי חייבר שהיו חקלאים ואילצם לתת חצי מתוצרתם החקלאית כמס .
לאחר מות מוחמד ב- 632, עלה לשלטון ב- 634, עומר בן אל חטאב. בקנאותו הדתית החליט לטהר את הצפון מנוכחות של יהודים וגירשם דרומה. ובכך הסתיימה התיישבות היהודים,בצפון חצי האי ערב.יהודי הצפון נדדו דרומה,לחיות עם אחיהם בתימן.

יהדות תימן בצל האיסלם

במשך כ-500 שנה חיו יהודי תימן,תחת שלטון מתחלף,של אימאמים,חליפים,וכליפים למיניהם,נאלצו לשלם מיסים גבוהים,ולחיות תחת גזירות רבות וקשות.
ב-1165 עלה המלך,עבד אל-נבי לשלטון. הוא גזר על היהודים להתאסלם,וכנראה היו מעטים שלא עמדו בלחץ. ב-1173,ראש קהילת יהודי תימן,רבי יעקב פיומי,כתב מכתב לרמב"ם שישנם כבר יהודים המהרהרים,אם להמשיך לסבול בשל אמונתם. הרמב"ם שנחרד מהעניין, שלח לרבי יעקב פיומי איגרת חיזוק ועידוד ליהודי תימן, הידועה בשם "איגרת תימן". בשנת 1174 נכבשה תימן ע"י אחיו של צאלח אדין,ואז בעזרת הרמב"ם בוטלה הגזרה.
בשנת 1545 כשנכבשה תימן ע"י העותמאנים, הוקל מעט ליהדות תימן, אבל ב-1618 הוחזרה הגזירה. מסופר על בני-משפחת משתא, מאבותיו של שלום שבזי,שנולד בשנת 1619, שלמרות שנכלאו ועונו לא המירו את דתם, שוחררו לאחר שנה, שילמו כופר רב וגורשו מצנעא דרומה.
בשנת 1635 חזר השלטון שוב לידי הערבים,ובתקופת שלטונו של איסמעיל אלמהדי, ב-1666 הגיעה לתימן השמועה, על המשיח שבתאי צבי וכי הגיעה שעת הגאולה. יהודי צנעא ברוב תמימותם וכיסופיהם לארץ ישראל, מיהרו למכור את כל רכושם, התלבשו בבגדים נאים וחבשו מצנפות מהודרות.הם עלו לארמון התריסו בפני יושביו,שהסתיימה מלכותם וכי הגיעה שעת הגאולה. איסמעיל אלמהדי נתן הוראה,לעצור את ראשי העדה ואת ר' שלמה הנגיד,החשוד כמפיץ בשורת הגאולה, העמידוהו בכיכר העיר,בפני כל בני הקהילה שאולצו לבא לחזות. אנשי אלמהדי הציעו לר' שלמה,להציל את נפשו,בקבלת דת האסלאם. הנגיד דחה את הצעתם בשאת נפש, ומיד נערף ראשו לעיני כל הקהילה, הורידו את בגדיו וגררו את גופו הערום בחוצות העיר,ובראשו שיחקו כבכדור. גופתו נמסרה לקהילה לקבורה,אך ראשו נשאר תלוי במשך שלושה ימים. ורק לאחר שנפדה בכסף רב,נמסר הראש לקבורה עם גופו.
שאר ראשי הקהילה נכלאו, עונו והוגלו בשנת 1669 לאי כמראן בים סוף. צפונית לעיר הנמל חודידה,ובני הקהילה נכלאו במבצר. כעבור שנה הוחזרו הגולים ובני הקהילה שוחררו, לאחר מכן נגזרה "גזירת העטרות": איסור ללבוש בגדים נאים, ואיסור ללכת עם כיסוי ראש.לאחר מכן הותר לשים רק כיסוי ראש פשוט.
על זה כתב הר' שלום שבזי בשירו: "מהתל עלי דתי, בוזה לתורתי, והסיר עטרתי".
שבתאי צבי התגלה לבסוף כמשיח שקר והתאסלם למען הצלת חייו.
יהודי צנעא לא הספיקו להתאושש, וכבר נחתה על יהדות תימן הצרה הגדולה מכולם, והיא גלות מוזע.
כאשר בשנת 1676 עלה לשלטון, אחמד אבן חסן אלמהדי שונא ישראל. בגלל קנאותו
הדתית,טענתו להכשלת מוסלמים ע"י היהודים,לשתיית יין-האסורה לפי האסלאם. יש האומרים שגם ניאופה של בתו עם יהודי, והוצאת שניהם להורג. כל אלה גרמו להרס בתי כנסת,שריפת ספרי קודש,ולגזירה להתאסלם,או לעזוב את הארץ.כפשרה הם הוגלו למוזע,בדרום תימן בשפלת תהאמה,מקום צחיח עם חיות רעות ומחלות קשות.
האגדה מספרת שיהודי העיר חפאש,כאשר הגיעה אליהם שמועת השמד והגלות.נאספו כולם כאיש אחד,על צוק מעל הנהר,עם ספרי תורה ואמרו: "מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע עלבוננו" ומסרו את נפשם על קידוש השם,בכך שקפצו לתוך מי הנהר.
גלות מוזע נמשכה כשנתיים 1679-1681,אשר במהלכה בגלל רעב כבד ומחלות קשות. כמעט וחוסלה יהדות תימן,מתו כשני שלישים מיהדות תימן כולה.
עם מותו של אחמד אלמהדי,ב-1681 בוטלה הגזרה,ושארית הפליטה שבו לבתיהם.
אף על פי שרכושם נתפס על ידי הערבים הצליחה יהדות תימן, לבנות מחדש את חייה, הדתיים,הרוחניים והחומריים. ר' שלום שבזי שחווה על בשרו את ייסורי הגלות, מביע את סבלו של העם, בשיריו: "מהמון קמי שחתי" ו "לולי השם עזרני".
בגלות זו היה גם מנחם מנגם, שהוא מייסד השושלת, של "בני רצון ובני עמרם". עד- 1776, היה שקט יחסי ליהדות תימן. אבל ב-1776 עם עלייתו לשלטון, של האימאם אלמנצור עלי,הוא חידש מיד את "גזירת היתומים".
היהודים ניסו בכל דרך,למנוע את לקיחת היתומים ואיסלומם. אם ע"י הברחתם לכפרים רחוקים או ע"י נשואים בין קטינים, או נערות עם בוגרים. ועם כל זאת היו מקרים, של איסלום ילדים. במקרים של הברחת ילדים,היה סיכון נפשות וקבלת עונש כבד.
ב-1818 בערב פסח,נעשו פרעות ביהודי צנעא.השבט בכיל שמרד במלך אלמהדי נכנס לרובע היהודי,בידיעה שהיהודים לבושים, עם מיטב בגדיהם ותכשיטיהם, פלשו אל בתי היהודים,שדדו ובזזו מכל הבא ליד.בעוד המלך משקיף מהצד,ולא יוצא לעזרת היהודים, מפחד הפורעים. תוך כדי התנגדות לפורעים,נהרגו 10 יהודים והשאר נסו על נפשם.
גם שנת 1863,הייתה קשה ליהודי צנעא,כאשר מוחסן אלשהרי,ניסה לתפוס את השלטון בכוח,מידי האימאם אלהדי. הוא ביקש משלושת בני-ר' סלימאן אלשיך שהיו צורפים והכינו מטבעות כסף, בדמות כל אימאם שהיה בצנעא,להכין לו מטבעות בדמותו. מפחד נקמתו של האימאם אלהדי,שהיה עוד בשלטון. הם אמרו למוחסן אלשהרי: "אנו עבדיך וכאשר תשב על כיסא מלכותך נעשה כרצונך". כאשר בא היום שמוחסן אלשהרי עלה לשלטון,הוא החליט לנקום באחים אלשיך. בכך שהאשים את האחים, שזייפו את הרכב מטבעות הכסף, כי יש בהם סיגים, וטען שהמעילה היא בסך 18.000 שקלי כסף, למרות שכל רכושם הגיע רק לסך 5.000 היות ולא יכלו לשלם, הושיב אותם בכלא,וגזר עליהם להמיר את דתם או למות. מיד הם ענו בפה אחד: אנו מעדיפים, "את מות הגוויה למען חיי נצח של הנפש".הם חיזקו ועודדו אחד את השני ואמרו: "זה היום להעריץ ולהקדיש קדוש ישראל".
הוציאו אותם לכיכר העיר ולעיני כל הקהילה,הונפה החרב על ראשו של האח הגדול אבל לפני שנערף ראשו הספיק לומר,את הפסוק מתהילים באזני הקהילה:"אעלה בתמר אחזה בסנסניו". אז ירדה החרב וערפה את ראשו.זעקו האחים זעקה גדולה ואמרו: "מהרו עשו לנו כמוהו,גם במותנו לא נפרד".קמה בהלה גדולה,ומפחד לא יכלו להוציאם להורג.החזירום לכלא עד שישולם עבורם כופר נפש רב מאד.
רבים מיהודי צנעא נמלטו מפחד, ומאי יכולת לשלם את הכופר. ולאור הפסוק שאמר לפני מותו,הרומז על הגאולה. ציפו כולם לשנת תרמ"ב, (בשינוי האותיות של בתמר).
בשנת 1872 נכבשה שוב,תימן ע"י העותמאנים, הפיתוח הטכנולוגי- טלגרף,דואר, ודרכים פתוחות,הקל על קשרי יהדות תימן,עם שאר קהילות ישראל.
תחילה סירבו הטורקים, ששלטו גם בארץ ישראל, ליציאה של יהודים את תימן. אבל בסוף 1881 שנת תרמ"ב, החלה העלייה ההמונית הראשונה, שנקראה "אעלה בתמר". המציינת את תחילת סיום גלות יהדות תימן,שהסתיימה עם אחרוני העולים בשנת 1956.
העלייה הראשונה של יהדות תימן, הקדימה בכמה חודשים, את העלייה הראשונה של
יהדות אירופה שנקראה "ביל'ו".
בשנת 1892 החל בצפון תימן מרד בטורקים, וב 1905 אלמותכל יחיא כבש את צנעא.
בסיום מלחמת עולם ה-1, כאשר התפרקה האימפריה העותמאנית. היה לאימאם יחיא, שליטה מלאה על תימן. הוא החליט להחזיר לתוקף את "גזירות עומר",שעיקרם השפלת היהודים: איסור נשיאת נשק,איסור רכיבה על סוס או פרד, רק על חמור, איסור מכירת יין למוסלמי וניסיון לגיורו, איסור בניית בתי כנסת, וכהנה וכהנה, למרות הכול העלייה לא פסקה.
בשנת 1947 עם החלטת או"ם, על הקמת מדינת ישראל,החלו בתימן פרעות ביהודים. בשנת 1948 נרצח האימאם יחיא ע"י בני עמו.
עם הקמת מדינת ישראל, הממשלה מחשש להתגברות הפרעות, החלה בהצלת יהדות תימן , ע"י העלאתם ארצה במבצע "על כנפי נשרים", שנקרא גם "מרבד הקסמים".
יהדות תימן במשך כל הדורות, התפללה לגאולה הזאת, והייתה מלאה כיסופים לעליה לארץ הקודש. הדבר מתבטא בשירים הידועים: "אהבת הדסה" "קריה יפהפיה" ועוד.

העליות לארץ

עד לפתיחת שערי העלייה ההמונית בתרמ"ב, היו כבר עליות של בודדים או משפחות.
בגניזה בקהיר יש עדויות,לעליית יהודים בודדים מתימן,שעלו כבר במאה ה-12
בשנת 1488 ר' עובדיה מברטנורא שהגיע לישראל.הוא כתב באיגרת לאחיו שבאיטליה
שפגש יהודים תימנים מעדן.
בשנת 1560 המשורר ר' זכריה אלצ'הארי מתימן. במסעותיו בעולם הגיע לארץ ישראל וחזר לתימן.
ב- 1571 ר' ישועה עדני רבה של צנעא, עלה עם משפחתו לישראל ובדרך מתה אשתו. כאשר הגיע לארץ התיישב בירושלים,מתו כל בניו,פרט לבנו בן ה 4 שלמה.
ר' ישועה נפטר ב- 1582,בנו שלמה בן ה 15,אומץ ע"י הרב משה חאמי.ר' משה דאג לכלכלתו ומגוריו,בכל תקופת לימודיו וגם השיא לו אישה.
ב- 1589 בגיל 22 החל ר' שלמה עדני, לכתוב את ספרו המפורסם "מלאכת שלמה": פירוש מקיף של "ששה סדרי משנה",במשך 30 שנה בהיותו חברון,והקדישו לר' חאמי. הוא חי חיי דוחק,כל11 ילדיו מתו במגיפות,ר' שלמה עדני נפטר ונקבר בחברון ב-1624
ר' שלום מזרחי שרעבי הרש"ש נולד ב- 1720. עוד בצעירותו היה גדול בתורה, הוא החליט לעלות לארץ הקודש,שהייתה משאת נפשו. בדרך ארוכה ומלאה בתלאות, דרך בומבי, בצרה, בגדד, דמשק, וישראל. במהלך נדודיו למד בצילם, של רבנים ומקובלים ידועי שם, והצליח להסתיר את ידיעותיו וגדולתו בתורה. בירושלים למד ועבד כשמש בישיבת המקובלים בית אל. לאחר שהתגלה כידען גדול בתורה ובקבלה, הושיבו הרב גדליה חיון מייסד ישיבת בית אל,לצידו בראש השולחן,והשיאו לבתו חנה.לאחר שנפטר ר' גדליה ב- 1750, מונה הרש"ש לראש ישיבת בית אל. הרש"ש כתב את"נהר שלום" ו"חסדי דוד".ב-1777 נפטר ונקבר בהר הזיתים,בנו המשיך את דרכו כראש הישיבה,וכן גם נכדו.
ב-1870 בגיל 35, עלה ראובן שמעה לארץ ללא משפחתו,והתגורר בשכונת משכנות שאננים.בגלל קשיי פרנסה, לאחר כמה שנים,נאלץ לחזור לתימן. ב- 1909 עלה בשנית עם שני נכדיו היתומים,מפחד גזירת היתומים שהייתה עוד בתוקף. אבל בפרוץ מלחמת העולם ה-1 ירד למצרים, נשאר שם עד ל- 1921, ועלה בפעם השלישית לארץ ישראל.
משנת 1922 עד 1930 לסירוגין,עלו יתר בני המשפחה לארץ,וחלק בארה"ב. ראובן שמעה נפטר בשיבה טובה, בשנת 1940 בגיל 105.

העלייה ההמונית

העלייה ההמונית הראשונה,בשנת תרמ"ב 1881-1882,שנקראה "אעלה בתמר". הייתה בעיקר מתוך אמונה וכיסופים לארץ הקודש.אבל גם מצוקתה הכלכלית של יהדות תימן, והשמועה על חלוקת קרקעות, בארץ בידי אנשי הברון, גם הם עשו את שלהם, למרות שהשמועה לא הייתה נכונה.
משפחות רבות החלו למכור את רכושם,ארזו את מיטלטליהם יצאו לדרך והגיעו לעדן. בדרך היחידה באותם ימים,מעדן לבומבי,בצרה,אלכסנדריה,ויפו.במשך אותה השנה עלו כ-200 נפש, בהגיעם לארץ חלק נשארו מחוץ לחומת יפו,בנו מבנים מעץ ופחים,בחלקת אדמה נטועה בכרם. זהו הבסיס של שכונת "כרם התימנים" שהוקמה רשמית ב- 1904.
וגם הבסיס של ת"א שהוקמה ב-1909 כשכונת אחוזת בית,והנקראת היום ת"א-יפו.
קבוצת עולים אחרת בהנהגת ר' סעדיה מדמוני,שמה את פניה לירושלים משאת נפשם המצב הקשה שהיה בעיר,מבחינה כלכלית ומחסור באפשרויות דיור,הקשו על קליטתם. בעיקר בין האשכנזים היו כאלה,שלא הכירו ביהדותם,בגלל חיצוניותם ושפתם.אבל רק
בזכות בריתו של אברהם וספרי הקודש שהיו בידיהם,נמנעה מהם התנכרות גמורה. הם נאלצו להתגורר מחוץ לחומות,בסמוך לכפר הערבי סילוואן,במערות ובפחונים. ונחלצו לעזרתם דווקא ארגונים נוצרים,שסייעו להם בתחילת דרכם.מחשש לפעילות מיסיונרית מיהרו ארגונים יהודים לעזרת העולים,כך הוקמה את השכונה התימנית הראשונה מחוץ לחומות,הנקראת כפר השילוח,בסמוך לכפר הערבי סילוואן. ועד סוף 1884 הסתיימה בניית 65 הבתים הראשונים,שהיו בתי הקדש ונתנו למשפחות הנזקקות ביותר,ל 3 שנים בתחלופה בין המשפחות.
עם השתפרות מצבם של חלק מהעולים, הם בנו לעצמם עוד כ-65 בתים פרטיים,גם בתי כנסת ומוסדות ציבוריים.היחסים בין שני הכפרים היו כל כך טובים,שכאשר ניסו ערביי הסביבה ב-1929,במאורעות תרפ"ט לפרוע ביהודים,היו אלה שכניהם הערבים משפחות גוזלאן, שהגנו עליהם בגופם. למרות זאת המתיחות גברה בין היהודים לערבים, ובשנת 1938 פונה הכפר ע"י הבריטים. אמנם הובטח להם לחזור לכפר,אבל הכפר ברובו נהרס והושחתו ספרי התורה.ב-2005 חודשה ההתיישבות בכפר ע"י 12 משפחות.ב-1885,היה ניסיון של חלק מהעולים,להקים כפר חקלאי ליד נבי סמואל.לאחר שהכפר הצליח והניב פרי,החלו הערבים להציק להם והכפר ננטש.
למרות הקשיים העלייה מתימן לא פסקה,יהדות תימן המשיכה לעלות לארץ, ליישבה ולבנותה,כדברי השיר: "שאלי ארץ אהובה שאלי בנים רחוקים" והמשיכו לעלות ארצה
בקבוצות לא גדולות,והתיישבו בכל מקום שהוצע להם.לאורכה ורוחבה של הארץ חדרה,ראשון לציון,יבניאל,נס ציונה,זכרון יעקב,מרמורק,כרם התימנים,ועוד היד נטויה.
לצערנו, "בלשון המעטה" לא תמיד היה פרגון ועזרה מצד המתיישבים הותיקים.
יש לציין את הניסיון, של יהודי תימן להתיישב לחוף הכנרת

תימני כנרת

ב-1910 כ-70 משפחות מכפר שעובה ליד תעיז,מכרו את רכושם,ארזו את מיטלטליהם ועלו לארץ הקודש.מתוך כיסופים,שליחות ואמונה בבניית הארץ "ארץ זבת חלב ודבש" אבל המציאות המרה, טופחת על פניהם, הדבש לא נמצא והעוקץ התגלה במהרה.
לאחר שהגיעו ליפו והועברו לחיפה,נמצאה להם עבודה אצל איכרי חדרה.הם הועסקו בתנאים מחפירים, ישנו בסוכות ולולים, עבדו קשה מבוקר עד ערב. והיחס אליהם היה מאד מתנשא-כאל עבדים.הייתה תמותה רבה,אבל רוחם לא נשברה.
ב- 1912 הוצע להם להתיישב, לחוף הכנרת ליד שפך הירדן.מתוך אותה קבוצת העולים חלק הצטרפו למקומות שונים בארץ.וקבוצה בהנהגתו של מורי דוד אלשריעה לקחה על עצמה את המשימה,ופנו אל הכנרת. כאשר הגיעו ליבניאל כמה משפחות ירדו להתיישב במקום.מורי דוד ועוד כ-14 משפחות,התיישבו לחוף הכנרת.
עד לבניית בקתות מטיט,גרו בבית המוטור,בצפיפות רבה בחדר אחד גדול ושני חדרים קטנים,בליווי רעש המוטור.חרף המחלות והקשיים הרבים,הם שמרו על חיי דת ועבודה. ייבשו ביצות,נטעו איקליפטוסים,הקימו משק חי וצומח,והחלו ליהנות מפרי עמלם.
המחלות והתנאים הקשים,גרמו לתמותה רבה,על כן הגישו בקשה לצרף עוד משפחות וזאת גם בשל חוסר האפשרות, להקים מניין בבית הכנסת. אבל בקשתם נענתה בשלילה מוחלטת .כל האמצעים היו כשרים כגון: מניעת מים, התנגדות להשלמת מבני הדיור,ואי הגנה מפני שודדים-ערביי הסביבה. וכל זאת למה? קבוצת כנרת שקמה ב 1913,למרות שמספרם היה קטן ממספר העולים,נפשם חשקה בקרקע,והם הרי אדוני הארץ. הם עשו את הכל כדי להרחיק את התימנים, "לא לגרשם חס וחלילה".הם אפילו הצליחו להעביר החלטה בוועדת בדיקה,שקמה לצורך העניין,להעביר אותם מהמקום. לתימנים שחוסר האפשרות להקים מניין היה בנפשם,היה זה הקש ששבר את גב הגמל באופן סופי. רוחם נשברה והם נאלצו לצאת ל"גלות בשנית".אבל הפעם בתוך ארצם ובידי בני עמם, שהיו חסרי רגש לאהוב,ולהכיר את השונה ולהוקירו. "אהבתם לתימנים הייתה כה גדולה"
שבהתחלה אפילו המתים,נידחו על ידם, לחלקת קבר צדדית נפרדת.
הרי לאהוב זה רגש מולד,כנראה זה לא הוטבע אצלם בלידה,ונשפך החוצה עם המים
גם המלה הלועזית היפה אינטגרציה,נשארה עדיין בחו"ל,ולא קיבלה סרטיפיקט עליה מתוך האפשרויות שנתנו לקבוצה,הם בחרו את אזור רחובות,והקימו את המושב התימני הראשון בארץ. על אדמות הכפר הערבי זרנוגה,שנתרמו ע"י ד"ר אלכסנדר מרמורק. שהיה עוזרו של הרצל,על כן המושב נקרא על שמו: כפר-מרמורק.

לאחר שהסתיימה בניית הבתים ב-1929,עברו תימני כנרת לכפר-מרמורק. באמצע שנת 1933, עלו מתימן כ-70 משפחות והתיישבו בכפר. ביניהם היו משפחות "בני-עמרם ובני-רצון" בשנת 1958 סופח הכפר לעיר רחובות כשכונת מרמורק

הוי כנרת כנרת שלי

מאת כוכבי יששכר
וכי למה את יבשה? ----- האם לא מתוך בושה?
לחופך נעשתה עוולה, ----- והיא נקראת הגלייה.
אשר נעשתה לתימנים, ----- שהוגלו בתוך ארצם.
על ידי האדונים, ----- אשר הינם בני עמם.
וכיצד תהי מלאה ? ----- האם לא על ידי דמעה?
דמעה דמעה ניגרת, ----- וכך תתמלאי כנרת.
בדמעות הצאצאים, ----- של בני האדונים.
כי בעוון אבותיהם, ----- יתבקשו צאצאיהם.
למלא את הכנרת, ----- בנחלי דמעה ניגרת.
וכך ישוב כבודה, ----- קבל עם ועדה.

סיום גלות תימן

לאחר עליית תימני כנרת,הגיע לתימן השליח יבניאלי,ב-1911 לעודד לעלייה.עם פרוץ מלחמת העולם ה-1 בשנת 1914,היו מספר עולי תימן בארץ,כ-5000 נפש.שהיוו כ- 7% מכל יהודי הארץ. העלייה כמעט פסקה לחלוטין עד לסיום המלחמה ב-1918. עם סיום המלחמה ועד להקמת מדינת ישראל, נוספו עוד כ-30.000 נפש,ביחד מעל 35.000 נפש, שהיוו כ-40% מכלל היהודים בארץ.
עם הקמת המדינה,החלו בתימן פרעות ביהודים.ממשלת ישראל מחשש לחיי היהודים, החליטה על העלאת כל יהדות תימן. כך החל מבצע "מרבד הקסמים" שנקרא גם "על כנפי נשרים".תוך שנתיים במאות טיסות,הועלו מעל ל 50.000 נפש.עד לסיומה של גלות תימן,ב-1956,עלו עוד כ-1800 נפש.בזאת הסתיימה גלות תימן. למעט כמה מאות נפשות,שהעדיפו להישאר בגולה. מספרם הכולל של העולים נאמד כ-87.000 נפש כולל יהדות עדן.
גולדה מאיר מספרת,כאשר הייתה נוסעת ללוד ורואה את עולי תימן,התשושים יורדים מהמטוסים ,ומשתוממת לנוכח כוח הסבל,והאמונה הגדולה של העולים.פעם אחת ניגשה ליהודי קשיש ושאלה אותו, "האם ראית כבר פעם אוירון" השיב "לא", ושאלה שוב "אבל אתה לא פחדת לטוס" השיב "לא",הכול כתוב בתנ"ך בספר ישעיה. "ואשא אתכם על כנפי נשרים" כנראה שכבר אז חזה ברוחו הנביא ישעיה את התפתחות התעופה.